גזר דין בתיק ת"פ 14864-10-10

רקע

1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (בניגוד לסעיפים 335+333 (א) (1) לחוק העונשין תשל"ז - 1977), ובכניסה ושהיה בישראל שלא  כחוק (בניגוד לסעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952). הודייתו של הנאשם באה במסגרת הסדר טיעון, לפיו תוקן כתב האישום, בלא שהצדדים הגיעו להסדר בדבר מידת העונש, וכל צד רשאי היה להביא טיעוניו וראיותיו בעניין זה, בהתאם לשיקול דעתו. לבקשת ההגנה, נשלח עניינו של הנאשם לקבלת חוות דעתו של שירות המבחן, תוך שהתביעה הודיעה כי אינה מחויבת להמלצותיו.

2. נסיבות העבירה כפי שפורטו בגוף כתב האישום המתוקן הינן, כי בסוף חודש יולי 2010, נכנס הנאשם, תושב ברשות הפלסטינאית, שלא כדין לישראל דרך רמאדין, כשהוא חותך את גדר הגבול. מאז כניסתו ועד יום 28.9.10, שהה הנאשם באזור רהט ועבד בעבודות מזדמנות, ללא היתר כדין.

ביום 28.9.10, בעקבות ויכוח שפרץ בשעות הבוקר על רקע העבודה בינו לבין המתלונן - עובד ניקיון בשוק, זומן המתלונן אחה"צ למפגש עם הנאשם ואחרים לצורך סולחה. הנאשם הגיע למקום כשהוא מצויד במוט עץ והכה את המתלונן בפניו ובגופו באמצעות המוט עד שנשבר. כתוצאה מהאמור, נגרמו למתלונן חבלות בגפיים ובפניו, שבר בעצמות האף, חתך באף וחתכים ברירית האף. המתלונן טופל בבית החולים, בוצעו תפרים באפו וסגירות החתכים בשוקיים, כשהוא נתון בהרדמה.  

תסקיר שירות המבחן

3.  לא ניתן להגדיר את תסקיר שירות המבחן כחיובי. לאחר פירוט מהלך חייו ונסיבותיו האישיות של הנאשם, מציין שירות המבחן את התרשמותו לפיה מטשטש הנאשם חלקים בעייתיים ותוקפניים בהתנהלותו ובאורח חייו, נוטה לראות עצמו כקורבן באירוע ומתקשה לראות באופן ביקורתי את כניסתו לישראל והפן הלא חוקי שבה. נוכח האמור והואיל ואין זו הפעם הראשונה בה מפר הנאשם את החוק, נמנע שירות המבחן מהמלצה כלשהי בעניינו.

טיעוני הצדדים

4. ב"כ המאשימה הגישה את גיליון הרשעותיו של הנאשם המלמד על שתי הרשעות קודמות בעבירת שב"ח ועל קיומו של מע"ת בר הפעלה בן 6 חדשים. כן הגישה תיעוד רפואי של המתלונן ותמונות פציעתו. בדבריה הדגישה את העובדה כי המדובר בעבירת שב"ח חוזרת, ואף לאחר שריצה הנאשם מאסר בפועל והוטל עליו מאסר על תנאי, לא הורתע מלשוב ולבצעה, תוך שהוסיף לה הפעם גם עבירת אלימות חמורה.

ב"כ המאשימה ציינה את העדר המלצתו של שירות המבחן והפנתה לפסיקתם של בתי המשפט שקבעה לא אחת את הצורך לנקוט בענישה קשה ומרתיעה בגין עבירות האלימות החמורה. בענייננו טוענת ב"כ המאשימה, מקבלים דברים אלה משנה תוקף, נוכח התקיפה החמורה על רקע אירוע של מה בכך, ועל רקע היותה מתוכננת. בנסיבות אלה עתרה להשית על הנאשם מאסר בפועל ארוך וממושך, הפעלת המאסר המותנה במצטבר והשתת מע"ת ופיצוי.

5. ב"כ הנאשם ציין את הודאתו של הנאשם במיוחס לו מיד בהזדמנות הראשונה והדגיש את התיקון שנעשה בכתב האישום, לפיו לא הייתה לנאשם כוונה לגרום מוות או נכות.

לטענתו, יש להתייחס לעבירת השב"ח כעבירה בעלת אופי מנהלי ולא פלילי, ובאשר לעבירת האלימות טוען הוא, כי לא הייתה מתוכננת מראש או מתוחכמת, אלא המדובר בריב שהתלקח וגלש לביצוע העבירה, תוך שהנאשם משתמש בקרש העץ, שהוא כלי תקיפה מאולתר שהחזיק תוך כדי האירוע. על אף התקיפה החמורה, הנזק שנגרם לדבריו לא היה רב והמתלונן שוחרר באותו יום מבית החולים.

בדבריו ציין הסנגור את נסיבותיו האישיות וחששו כי לא יוכל עוד לקבל אישור כניסה לישראל, וכן את העובדה, כי היותו תושב ברש"פ פוגעת בו באופן שהוא נעדר שלושה עניינים: חלופת מעצר בתחילת ההליך, אפשרות טיפולית והעדר ביקורים וחופשות בכלא. יש להביא איפוא עניינים אלה העומדים בעוכריו של הנאשם לזכותו.  לאור האמור ותוך הפניה לפסיקה מטעמו עתר ב"כ הנאשם לאי מיצוי הדין.

  דיון

6. שקלול עובדות כתב האישום עם התיעוד הרפואי ותמונות פציעתו של המתלונן מלמדות על אירוע אלימות חמור, שאך בנס לא הסתיים באופן חמור יותר, נוכח תקיפת המתלונן ע"י הנאשם במוט עץ, לא פחות מאשר בפניו. זאת ועוד, לא אוכל לקבל את טענת הסנגור לפיה המדובר בריב שהתלקח. עובדות האירוע מלמדות על שני פרקי זמן הרחוקים מרחק של שעות זה מזה, הויכוח בבוקר והתקיפה אחה"צ, הפרש זמן אשר איפשר לנאשם מרחב "התקררות" מספיק (ככל שהיה דרוש לו כזה) והימנעות מביצוע התקיפה. הנאשם, לא זו בלבד שלא נמנע מהעימות, אלא בחר להסלימו באמצעות מוט העץ שהחזיק  עימו. אין המדובר איפוא בהתפרצות זעם רגעית אלא בתקיפה אלימה ומתוכננת.

לא אוכל לקבל התנהלות מסוג זה של ישוב סכסוכים בדרך אלימות. לצערי, התופעה האמורה, התגברה לכדי מכת מדינה של ממש והפכה שכיחה באופן המעורר דאגה ממשית לשלום הציבור, שלמות גופו, חייו ובטחונו.  הקלות הבלתי נסבלת בה ננקטת אלימות כפתרון למתחים בין צדדים, והזלזול הבוטה הנובע מכך לשלום הציבור, אינם יכולים ליהנות מכל סובלנות שהיא ומחייבים ענישה מרתיעה, תוך שחברה מתוקנת אינה יכולה בשום צורה להשלים עם נורמת התנהגות כזו. 

יתרה מכך, העבירה המתוארת של הנאשם הייתה המשכה של עבירה אחרת אותה ביצע הנאשם, עבירת הכניסה והשהיה הבלתי חוקיים בישראל, שאף היא חמורה לכשעצמה. לא זו בלבד שהנאשם נכנס ושהה בישראל ללא היתר, הוא אף ממשיך בעבריינותו גם בתוך תחומי המדינה ומבצע עבירת אלימות קשה, והכל בשל עניין של מה בכך.  ביצוען של שתי העבירות יחד, שאינן קשורות לכאורה זו לזו, מחייבות את המסקנה לפיה יש להחמיר בעניינו של הנאשם.

גם העובדה שהנאשם לא נרתע מביצוע עבירות כשמאסר על תנאי תלוי ועומד כנגדו, מחייבת כמובן התייחסות לחומרה.

7. כפי שציינה בצדק ב"כ המאשימה, חזרו בתי המשפט והדגישו את הצורך בענישה מחמירה בעבירות האלימות, המדגישה את אלמנט ההרתעה ואת אינטרס הציבור להגנה על גופו ורכושו מעבריינים אלימים ומתופעת הבריונות, תוך זהירות מהעברת מסר סלחני שלילי לעבריינים בפועל ובכח.   

ר' למשל ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' נאסר חסן (10.11.09, לא פורסם):

        "קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר... יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות יטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח".

וכן, ר' ע"פ 6260/05 מאלק חדרה נ' מדינת ישראל (23.2.06, לא פורסם):